<h1>אור זרוע — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ ס"ה ע"א] מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה. ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם אמתין לך עד הגורן עד שתמכור תבואתך ותתן לי מעותיי בשנים עשר מנה אסור. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבי לאו אגר נטר לי. ומישוא הוא דשוויא הכי. והאי דקאמר לי' אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דמוזיל לגביה. סיפא כיון דזביני נינהו בעי למישקל זוזי מעכשיו הילכך אגר נטר לי הוא ואסור. מיכן אני המחבר למד שיש ריבית בשכירות דדוקא משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. הא אם משתלמת מעכשיו הוה אסיר כמו במכר. הילכך לבסוף כשהגיע עת תשלומין אילו א"ל אמתין לך שכירותי עד זמן פלניא על מנת שתתן לי כך וכך הוה אסיר. וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר דטול זצ"ל שהיה נשכר לר' חזקיה זצ"ל בְבובַרְט. וכשהגיע הזמן שהיה לו ליתן שכירות שלו לא נתן לו ועכבו הרבה עד לאחר הזמן. והיה הרב ר' אליעזר זצ"ל תובע אותו כמו שהיה יכול להרויח באותן המעות עד אותו הזמן. והיה דן מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל לחייב את ר' חזקיה מההיא דתנן פ"ק דמכות [ג' ע"א] מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתן מיכן עד שלשים יום והוא אומר מיכן ועד עשר שנים. אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין לינתן מיכן עד שלשים יום ובין לינתן מיכן עד עשר שנים. ועתה אם שייך ריבית בשכירות אמאי משלמי עדי' כמו שרוצה ליתן. דעל כרחיך לא מיתוקמא ההיא אלא בשכירות דאי מלוה ומכר לא יהיב ליה כלום משום ריבית. ועשה ביניהם פשרה רבינו יואל הלוי זצ"ל. ונראה בעיני שר' חזקיה לא היה חייב ליתן לו כלום עבור מה שעיכב לו השכירות משום דהוה ריבית. כדמוכח הכא דדוקא משום דאינה משתלמת אלא לבסוף. הא לאו הכי הוה אסיר משום אגר נטר. וההיא דמכות נראה בעיני לאוקמה בהלואה במעות של יתומים אי נמי במעות של צדקה שמותר להלוותן בריבית קצוצה כדפרי' בהלכות צדקה. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה. והרב ר' אברהם זצ"ל אחיו של הרב ר' אליעזר זצ"ל הביא שיש ריבית בשכירות מההיא דלקמן [ע"ג ע"א] דא"ל רבא להנהו דמנטרי באגי שומרי הקמות עד הקציר הפיכו בי דרי סייעו את בני הבקעה בדישת תבואה בגורן בהולכה ובהובאה סייועא פורתא. לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר מירוח הגורן הם נותנים לכם במתנה יותר על שכרכם לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכ' עד כלות הגורן כי היכי דלא תתשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואין כאן המתנה ואם יוסיפו לכם אין זה המתנת שכרכם אלא קאחולי מחלי גבייכו. הא למדת שיש ריבית בהמתנת שכירות ואסיר.
[ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אע"ג דפליגי תנאי אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף בהגוזל קמא [ב"ק צ"ט ע"א] ובהאיש מקדש [קדושין מ"ח ע"א] גבי עשה לי שיריים ונזמים ואקדש אני לך. ובפרק האומר [שם ס"ג ע"א] שחוק לפני רקוד לפני כולהו מודו שאינה משתלמת אלא לבסוף [ואפילו למ"ד אינה לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום] שאז הוא הסוף כשחוזר בו ואינו רוצה לעשות עמו יותר. ולא נפקא מינה בההיא פלוגתא דישנה לשכירות ואינה לשכירות אלא לענין קידושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיב' מלוה. ועוד נפקא מינה לענין ההיא דפ"ק דע"ז [י"ט ע"ב] גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה דקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר. ומפרש טעמא משום (דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף) [דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף]. ואימת מיתסרא במכוש האחרון ולית ביה שוה פרוטה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בשם תוספתא [פ"ו ה"ד] הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל [פ"ח מהלכ' מלו"ל ה"ב] הלוקח חפץ מחבירו בשויו על מנת שיתן לו מיכן עד י"ב חדש הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית עכ"ל.
[ב"מ ע"ג ע"א] אמר להו שמואל להנהו (שבשי דשיבשא) [דשבשי שבשא] פוקו וסייעו בגופא דארעא כי היכי דקנו להו בגופא דארעא ואי לא הויא לכו הלואה ואסיר פירש"י זצ"ל שיבשא בעלי בתים המלוים תבואה לאריסין לזרוע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר מעט. הוי כהלואה סאה בסאה. וקשה דלא אשכחן שקורין זה שיבשי. דשיבשי היינו זמורות ושריגים וכגון שיבשתא לאריסיה. ובפר"ח זצ"ל פי' המקדימין פירות לבעלי כרמים בזמורות בכך וכך המשאוי ובעת שזומרים הכרם שוה משוי יותר. אמר שמואל לאותן הלקוחות הפיכו בקרקע הכרם דניהוו כמאן דקני לכו קרקע הכרם לזמורות שבו עד שיחתכו. ואי לא הוו להו הני דמי הלואה ואסיר למשקל טפי מכדי הנהו זוזי. וכתב הרב ר' אלחנן זצ"ל משום דבזמורות ליכא תיהוא כמו בפירי דפרדיסא מצריך לשמואל לאפוכי בארע'. מיהו אע"ג דמיסתבר דליתיה לפרש"י זצ"ל צ"ל מיסתבר דאית' להילכת'. אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי הפיכו בבי דרי כי היכי דלא תתשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואי יהבי לכו טפי פורתא [לא] מיחזי כריבית וההיא שעת' אוזילי מוזילי גבייכו. פרש"י זצ"ל מנטרי באגי שומרי הקמות עד הקציר הפיכו בבי דרי סייעו את בני הבקעה בדישת התבואה בגורן בהולכה ובהובאה סייוע פורתא. לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר פירות הגורן הם נותנים לכם במתנה יותר על שכרכם לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכת עד כלות הגורן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואין כאן המתנה. ואם יוסיפו לכם אין זה שכר המתנת שכרכם אלא אוזילו קא מוזילי גבייכו. עכ"ל. שמעינן משמעתין דיש ריבית בשכירות ולעיל פרישית.
[ב"מ ק"י ע"ב] מתני' המקבל שדה מחבירו לשבע שנים בשבע מאות דינר אין שביעית מן המנין. שבוע אחת בשבע מאות דינר' שביעית מן המנין. מתני' שכיר יום גובה כל הלילה פי' שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה. כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום [דברים כ"ד] לא תבא עליו השמש אלא משום [ויקרא י"ט] לא תלין [פעולת שכיר] אתך עד בקר. שכיר לילה שיוצא ממלאכה לבקר גובה כל היום בין לענין שבועה בין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש. ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. מנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנא' [דברים כ"ד] ביומו תתן שכרו. איפוך אנא דלא תלין בשכיר לילה ולא תבא בשכיר יום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלמא לא משתעבד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחיך בשכיר לילה תוקמה שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירותו. וכן לא תלין נמי לא מיתוקמא בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבקר.
<h2>דף כא.</h2>
[ב"מ ז' ע"א] ההוא מסותא דהוו קא מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה וכו' עד עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש פי' והאי נמי דחזינ' ליה דאינו יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש. ופרכינן הא יכול להוציאו בדיינין הקדישו קדוש ואע"ג דלא אפקיה איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו פי' ואע"ג דסתם גזילה יכול להוציאו בדיינין הוא. ומשני מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן מסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמריה קיימא פי' ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה עליה ראיה הקדישו קדוש. הילכך מקרקעי דאיגזול מיניה ואית ליה ראיה בעדים אע"פ שהם ביד גזלן יכול הנגזל להקדיש ואם אין לו עדים אינו יכול להקדיש ומטלטלי דאיגזול מיניה והם ביד הגזלן אף על פי שיש לו עדים אינו יכול להקדיש אבל פקדון שהנפקד מודה לו ומזומן להחזיר לו אע"פ שהם ביד הנפקד יכול המפקיד להקדישו. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן פסק הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יוון בפירושיו וכן מוכיח בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ח ע"א] גבי ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקל קרא מיניה קם ואקדשינהו אתא לקמיה דרב כהנא אמר ליה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקייצי דמי אבל לא קייצי דמי ברשותא דמרייהו קיימי וקדשי ופי' רבינו שמואל זצ"ל שהרי לא לגוזלו נתכוונו דנימא שניהם אינם יכולים זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שהרי על מנת להחזירם לקחם אם יעלה בדמיהם הילכך אכתי ברשותיה קאי עכ"ל. הא למדת דכל היכא דהנפקד בעי להחזיר למפקיד דברשות המפקיד קאי וקדיש. והיכא שהיו שנים נידונים על מטלטלי דהאי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא ותרווייהו תפסי וקם חד מינייהו ואקדשה ושתיק ליה אידך ודאי אודויי אודי ליה וקדשה דאי לא ידע בעידנא דאקדשה אי נמי ידע וצווח מתחילה ועד סוף לא קדשה ואי דשתיק מעיקרא ולבסוף צווח פי' הרב ר' ברוך מארץ יוון זצ"ל וקיימא לן כאם תמצי לומר בתרא דר' זירא שאם תקפה אחד בפנינו שאין מוציאין אותה מידו. הילכך הקדישה בלא תקפה קדשה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיכא דמטלטלי ברשותיה ואית לחבריה ביה טענה ואקדשיה ההוא דברשותיה ובתר כן שמע ההוא דלאו ברשותיה הרי זו קדשה. בערכין בפ' האומר משקלי עלי [כ"א ע"א] תניא המשכיר בית לחבירו והקדישו המשכיר. הדר בו מעלה שכר להקדש. ופרכינן הקדישו משכיר היכי מצי דייר ביה במעילה קאי ושנינן כגון דאמר לכשיבא שכרו יקדש פי' שלא הקדיש גוף הבית אלא השכר הקדיש לכשיבא וכר' מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. למדנו משם דהמשכיר בית לחבירו והקדישו הוי קדוש ודוקא שלא הקדים לו שכרו אז הוי קדוש אבל הקדים לו שכרו אין ההקדש חל עליו כההיא דירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו [פ"ד ה"ט] דתני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו בחינם. ופי' רבינו שמשון ב"ר אברהם זצ"ל שההקדש חל על שבח שיש לו למשכיר בו וכשהקדים לו שכרו תו לא הוי שבח דידיה דמשכיר אלא דשוכר ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל היכא דלא הקדים דאי לאו דהקדיש הוי שכרא דידיה השתא נמי הוי שכרא דהקדש וכיון דלאלתר חל עליו רשות הקדש הדר בו במעילה קאי והא דקתני הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אינו רוצה לומר דדר בו ממש דהא במעילה קאי אלא הכי קאמר אם היה דר בו היה ראוי להעלות שכר להקדש הילכך לא ידור. מיהו בגמ' דידן לא שני הכי. דדר בו ממש קאמר דומיא דנתצו חייב להעמיד לו בית [ערכין כ' ע"ב] דמיירי (בדידה) [בדירה] ממש. והא דתניא בתוספתא [ב"מ פ"ט הי"ב] השוכר (בית) [שדה] מחבירו ועמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש. ההיא כשהקדים לו שכרו והא דקתני וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש אלאחר שתחזור לרשותו קאי. וכי תימא כיון דמעל נפק לחולין כדפרי' בפ' האומר משקלי עלי [ערכין כ"א ע"א] ה"מ גבי בית דהוי תלוש ולבסוף חיברו והוי כתלוש לענין ע"ז כדאיתא פ"ק דחולין [ט"ז ע"א] ולענין מעילה כדאיתא במעילה פ' הנהנה [כ' ע"א] הדר בבית של הקדש מעל אבל בתוספתא קתני שדה ואין מעילה במחובר. הילכך המשכיר בית או שדה לחבירו ולא הקדים לו שכרו והקדישו המשכיר ה"ז קדוש והשוכר אסור לו לדור בבית וגם בשדה אבל אם הקדים לו שכרו לא קדוש ומותר לדור בבית ובשדה.
בפרק השותפין בנדרים [מ"ו ע"א] תנן המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר היינו משמע שאם השכיר בית לחבירו שאינו יכול לאוסרו עליו. וכבר בא מעשה לפני רבי' שמשון זצ"ל באחד שהשכיר בית לחבירו ואסרו עליו והורה שאינו יכול לאוסרו עליו דאע"ג דיכול להקדיש כדפרי' לעיל היינו משום שכשמקדיש כולה יש לו כח להקדיש מה ששוה יותר על דמי שכרו ועל דמי חובו ואסור להשתמש בו מפני חלקו של הקדש המעורב בו אבל זה אינו מקדישה אלא אוסרה בנדר וכיון שאין כאן הקדש אלא איסורא בעלמ' אין לו לחוש כלל לאיסור דמצינו שיש לו כח להקדש מלאיסור כדאמ' בכתובות פ' אע"פ [נ"ט ע"א] בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו משמע שדבר חידוש הוא מי שאוסר פירותיו על חבירו מדמביא משם ראיה ומה תימה הוא זה הלא גם להקדישם יכול אלא מה שיכול להקדישם אינו תימ' דיכול ליתנם לשמים כמו להדיוט אבל כשאוסרם בנדר אינו נותנם לשמים. וכן פי' רבי אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו דכיון דאין לו בהם תפיסת יד מותר שיצא מרשותו ואע"ג דקיימא לן בע"ז פ"א [ט"ו ע"א] דשכירות לא קניא. גבי נדר מותר. וכתב כיון שאינו בידו ונתנו ביד אחר ושעבדו או במשכון או בשכירות או בשאלה אינו יכול לאוסרו וכתב שכבר בא מעשה לפני רבינו תם זצ"ל בבית הנשאל והורה שאינו יכול לאוסרו. תנן בנדרים [מ"ה ע"ב] השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואסקינן בגמ' דדוקא דנדרו הנאה זה מזה כל אחד מרצונו פליגו רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב אבל בהדירו זה את זה מודו ליה לר' אליעזר בן יעקב דכאונסין דמו וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אמר רב הונא הלכה כר' אליעזר בן יעקב וכן א"ר אלעזר הלכה כר' אליעזר בן יעקב. הילכך הא דפסקינן הלכה כר' אליעזר בן יעקב היינו בנדרו הנאה זה מזה מרצונם אבל בהדירו זה את זה לא איצטריך למיפסק כוותיה דבהא אפי' רבנן מודו. ופי' רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו הלכה כר' אליעזר דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר' אליעזר סבר יש ברירה ואנן קיימא לן שלהי ביצה [ל"ח ע"א] כר' אושעיא דאין ברירה בדאורייתא והלכה כר' אליעזר מטעם דלא קפדי אויתור דשרי. וכתב בשם רבינו תם זצ"ל דאפי' פירש המדיר לאסור את החצר שרי דהא מתני' סתמא קתני שנדרו הנאה זה מזה ואפי' פירשו לאסור את החצר פסקינן כר' אליעזר דשרי מטעם דלא קפדי וטעמא דשרי אפי' פירשו חצר דכיון דהוי מידי דלא קפדי הוי כאילו השאילו זה לזה כל ימי היותם בשותפות ומאחר דהשאילו אע"ג דשאלה לא קניא אינן יכולין לאוסרו וגם אינו יכול לחזור משאילתו דחשבי' ליה כאלו פי' שאלה כל ימי היותם בשותפות ובבית הכנסת נמי אפילו פירש לאסור בית הכנסת שרי מה"ט כדפרי' עכ"ל. ונראה בעיני להביא ראיה דהכי קיימא לן דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה אפי' למ"ד דלית ליה ברירה דתנן פ"ק דמגילה [ח' ע"א] אין בין מודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל ופרכי' דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי אמר רב אדא בר אהבה הא מני ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה מדפריך סתמא דתלמודא דרך פשיטותא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה ש"מ דקים ליה לתלמודא דהכי הילכתא. וא"ת דאדרבה מדסתם לן תלמודא התם כר' אליעזר דאפי' ויתור אסור במודר הנאה ש"מ דהכי הילכתא. לא היא דהכי נמי תנן התם [ז' ע"ב] אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמ' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר' יהודה וכו' אפי' הכי פסקו רבא ורב חסדא [ביצה כ"ח ע"א] דהלכה כר' יהודה אלמא לית הילכתא כההוא סתמא הכי נמי אפשר דלית הילכתא כי האי סתמא דסתם לן דריסת הרגל אסור במודר הנאה. ותו דהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר אוקמ' רבינא בפ' חזקת הבתים [ב"ב נ"ז ע"ב] אליבא דר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ובשמעתי' פסקי' כר' אליעזר בן יעקב דפליג על מתנית' הלא למדת דליתא לדר' אליעזר (בן יעקב) דאסר ויתור במודר הנאה. ולשון רבינו שמואל זצ"ל נמי משמע הכי דפי' בחזקת הבתים [שם] רבינא אמר לעולם לא קפדי בהעמדה (ברי) [כדי] כדתנן לא הויא חזקה וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר' אליעזר היא דמחמיר בנדרים דאפי' דבר שאין הנאה כל כך אסור. מדפי' וגבי נדרים נמי מותרין משמע דהכי הילכתא סבירא ליה. הילכך איתבריר לן דהלכה כר' אליעזר בן יעקב אע"ג דלית לן ברירה בדאורייתא. הילכך הא דתנן במתניתין [נדרים מ"ח ע"א] הרי את עלי ואני עליך שניהם אסורין בדבר שבאותה העיר כגון הרחבה. והמרחץ. ובית הכנסת והתיבה והספרים ההיא ר' אליעזר היא דאסר ויתור במודר הנאה ולית הילכתא כוותיה אלא כר' אליעזר בן יעקב קיימא לן דשרי כדפרישית הילכך ליתא לדהרב ר' משה בר מיימון דאסר בית הכנסת. הילכך בית הכנסת של שותפין או בית הכנסת של הקהל שבנאוה כל הקהל אי נמי בנאה אדם אחד ונתנה לכל הקהל אינה נאסרת במודר הנאה אפי' במפרש בית הכנסת דכיון דשותפין נינהו הוה ליה כאילו השאילו ואין יכול לאסור. ובסתם נמי בלא טעם זה אינו יכול לאסור [ד]דריסת הרגל שרי במודר הנאה ואם בית הכנסת של יחיד הוא כגון אדם שדר בישוב ובאים כל בני הישוב להתפלל בביתו ודאי אם השאיל להם בית הכנסת שאמר להם אני משאיל לכם בית הכנסת זה להתפלל בו שוב אינו יכול לאסור עליהם אבל אם לא אמר להם אני משאיל לכם וגם אין להם בו שותפות ודאי יכול לאסור עליהם ובמפרש דריסת הרגל לתפילה. וכן סובר רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל שכך השיב בתשובתו ועל המדיר חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת בביתו של מדיר ואין מנין בעיר אפי' עם המודר. נ"ל כי דבר מצוה הוא ולא מיבעיא דהיכא דאתי מנין לפרקים אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה הוא שישתתפו שילכו ביחד ובית אלהים ילכו ברגש כיון שכבר קבעו שם מקום לתפילה ומתוך כך קובעין עצמן לתפילה ומתכוונים לאביהם שבשמים ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. עכ"ל. הרי זה לא כתב שאין הנדר חל אלא כתב שדבר מצוה כלומר אע"פ שהדירו על דעת רבים יכול להתיר נדרו ולדבר מצוה יש התרה אפי' בהדירו על דעת רבים.
<h2>דף לא.</h2>
[ב"מ ס"ד ע"ב] מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות. אי ממתניתין הוה אמינא ה"מ בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מ"ד הלוהו כ"ש הלויני ומ"ד הלויני אבל הלוהו לא מאי טעמא כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כלישנא קמא ואפי' הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ולענין להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא דהוה ליה ריבית קצוצה אבל הלוהו ודר בחצרו לאו אדעת' דהכי אוזפיה אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין דהויא לה כריבית מוקדמת וריבית מאוחרת. ולא תימא דה"מ היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה באגר ביתיה אלא אפי' קא תבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה (אלא) [וכד]אמר לקמן [ס"ז ע"א] אמר רב אשי השתא דאמ' אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינ' ליה בלא זוזי מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא עכ"ל. וזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל [פ"ו מהלכ' מלו"ל ה"ב] המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר דאין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילויהו וידור בחצרו לפיכך אם עדיין לא החזיר חובו ובא (לגבות) [לנכות] שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל [אלא] כמו שיראו הדיינים שאם תסלק אותו בלא כלום כמו שהוציא אותו בדיינין ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. [ה"ג] הורו רבותיי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך הרי זה אבק ריבית עכ"ל. פירש"י זצ"ל יש לי ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו ואפי' בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות. ולא דמי למשכונא של כרם [לקמן ע"ב ע"א] דהתם זימנין דלא שקיל בה מידי ואפי' הכי מנכה ליה והוי כקונה הפירות בנכיית' זו על הספיקא אבל זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות. ורבינו תם זצ"ל אומר דבית נמי זימנין דנופל או נשרף אי נמי זימנין דאין צריך לאותו הבית. ואומר רבינו תם זצ"ל דהכא היינו טעמא שאין הבית מושכן למלוה דלא קתני הלוה על חצרו אבל אם היה הבית ממושכן למלוה שאין החצר בחזקתו של לוה ואינה ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח בעלמא הוא לו אם רב אם מעט וכן משכנתא בנכייתא. מיהו תימה היא דאטו מי היה המלוה יכול לעכב על ידו של לוה שלא יקח הפירות שבפרדס אלא יניחם וירקבו על כרחו או יניחם לו ליקח או יקחם הוא וינכה לו מחובו כפי שוויים או יקחם הלוה וימכרם לפרוע לו מהן הדמים. מ"מ נראים דברי ר"ת זצ"ל ולא מטעמי' אלא משום דמשכנתא דומה למכר כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמ' לעיל [ס"ב ע"ב] גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה. מיהו קשה לפי פי' ר"ת זצ"ל מההיא דערכין [ל"א ע"א] דמוכר בית בבתי ערי חומה קתני ברייתא בגמ' שהיא ריבית גמורה אלא שהתורה התירתה ומוקי לה כרבנן דאסרי צד אחד בריבית אלמא חשיב ליה כריבית רצוצה אע"פ שהבית מושכן בידו. אבל לפירש"י זצ"ל ניחא שמחלק בין בית לשדה והתם בית הוא. ויש לומר לפי' ר"ת זצ"ל דריבית גמורה דקאמר לאו ריבית דאוריי' אלא אבק ריבית דרבנן דמשום דהתורה התירתה בהדיא לא רצו חכמים לגזור עליה. ומתני' דהתם דקתני הרי זו ריבית ואינה ריבית היינו משום דצד אחד בריבית מותר כר' יהודה כדמפרש התם אביי. מיהו לרבא קשיא דאמר ריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו ולכולי עלמא צד אחד בריבית אסור. ובעלמא פירשתי דרבא הוה מודה דמתניתין וברייתא פליגי בצד אחד בריבית דאורייתא אלא דלא בעי לאוקמי פלוגתא דר' יהודה בהכי משום דר"י שרי אפי' מדרבנן ולפי פי' ר"ת זצ"ל אי אפשר לומר כן וצריך לדחוק דודאי מתני' דערכין שריא צד אחד אפי' מדרבנן אלא קסבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד בריבית כל כמה דלא מפרש [בהדיא] גבי המלוה על המשכון אינו משמט משום דתפיס ליה. והתם איירי בהלוהו על חצרו דקרקע אפי' במשכון משמט כדאמ' לקמן [ס"ז ע"ב] האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת ולהכי לא פריך התם ממטלטלי אהלואה. הואיל ואתיין דברי רש"י זצ"ל בלא גמגום יש לחוש לפסק שלו וליזהר מלדור בבית שהלוה עליו ואפי' בנכייתא. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל [פ"ו מהלכ' מלו"ל ה"ז] וזה לשונו. מישכן שדה בניכוי הרי זה מותר כיצד הוא הניכוי כגון שהלוהו ק' דינרין ומישכן לו בהן חצרו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף בכל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בזה אסור ובשדה וכיוצא בה מותר עכ"ל.
